פסק-דין בתיק ת"ק 010178/03

התובע שבפני הגיש תביעתו בגין פיצוי מוסכם שחייבת לו, לטענתו, הנתבעת 1, אשר שכרה דירתו ביפו ולא פינתה אותה בזמן. הנתבע 2 הינו אחיה של הנתבעת 1 ולטענת התובע - ערב לחובותיה על פי הסכם השכירות ביניהם. התובע הינו אדם מבוגר והתביעה הוגשה בעזרת בנו ובסיועו הפעיל, שלא לומר ביזמתו של הבן. עובדה זו חשובה בעיני, שכן התרשמתי שהיחסים בין הנתבעת לתובע היו טובים ותקינים, עד שנכנס הבן לתמונה, ויתכן שאלמלא התערבות הבן, לא היתה התביעה דנן באה לעולם.

טענות התובע :

כתב התביעה לאקוני משהו, ולפיו, התביעה מתייחסת לתקופה המתחילה ביום 14.8.03, הוא היום בו - לפי הסכם השכירות שצורף על ידי התובע כנספח א' לכתב תביעתו - מסתיימת תקופת שכירותה של הנתבעת.

כתב התביעה איננו מגלה מתי פינתה המשכירה את הדירה ועד מתי נתבע הפיצוי המוסכם. במועד הדיון הגיש בנו של התובע קבלה של מנעולן (ת/1), שנאלץ לפרוץ את הדירה ביום 18.12.03, לאחר שהנתבעת (כך טוען התובע) עזבה את הדירה מספר ימים קודם, מבלי להודיע לתובע ומבלי להחזיר את המפתח. התובע טוען שנודע לו כי הנתבעת עזבה את הדירה מתלונות שכנים על כך שנשמעים חלונות ודלתות נטרקים בדירה, מעוצמת הרוח.

בכתב התביעה טוען התובע מספר טענות נוספות, ובהן:

1.     הנתבעת לא קיבלה אופציה להארכת החוזה מאחר שלא הודיעה מראש ובכתב על כוונתה לממש את האופציה, וזאת-בניגוד להסכם;

2.     הנתבעת הפרה את ההסכם במהלך התקופה שגרה בדירה, בכך שלא שילמה שכירות כראוי;

3.     הנתבעת הכניסה אנשים נוספים לגור עמה בדירה.

טענות אלה, כך התברר במהלך הדיון, אינן בגוף המחלוקת אלא טענות רקע ולא בגינן הוגשה התביעה דנן. התובע, באמצעות בנו, הטעים, שהתביעה דנן הוגשה בהתאם לסעיף 14 להסכם השכירות, בגין הפיצוי המוסכם של 50$ ליום בשל עזיבת הדירה באיחור, לגבי התקופה של 18.12.03-14.8.03.

טענות הנתבעת :

הנתבעת טוענת כי היתה בדירה מעבר ל - 14.8.03 על פי הסכמתו של התובע.

היא הציגה כנספח לכתב הגנתה, עותק של הסכם השכירות שהינו שונה מזה של התובע, בו הוסף בכתב יד, שהתובע "מאשר מימוש האופציה לשנה נוספת מתאריך 15.8.03 עד 14.8.04". לאחר שורה זו מופיעה חתימה של התובע (בדיון בפני הודה התובע, בנסיבות שיפורטו בהמשך, שזו חתימתו). מקור ההסכם הוגש וסומן נ/1.

לטענת הנתבעת, עזבה בסופו של דבר את הדירה באמצע אוקטובר 2003, משום שבנו של התובע איים עליה והציק לה בטלפונים, בדרישה שתפנה את הדירה. לטענתה, פחדה ממנו עבור עצמה ועבור ילדיה, ולכן עזבה. לטענתה, הודיעה לו באוקטובר שהיא עוזבת את הדירה והשאירה לו את המפתח בתיבת הדואר של הבנין בו שכרה את דירתו.

הנתבעת דחתה מכל וכל את כל טענותיו של התובע (או ליתר דיוק - של בנו), בענין הפרת החוזה מטעמה, וטענה כי לא הכניסה איש לדירה וכי שילמה כל אגורה בגין השכירות עד היום שיצאה. היא הסבירה שהיה נוהג בינה לבין התובע, לפיו נתנה לו מראש צ'קים בגין השכירות, אך היות שהעדיפה לשלם לו במזומן - בכל חודש היתה נותנת לו את שכר הדירה במזומן והוא היה מחזיר לה את הצ'ק שך אותו חודש מבלי לפדותו. כך - עד שיום אחד הודיע לה התובע, לטענתה, כי הצ'קים נגנבו. אז ביטלה היא את כל הצ'קים שנותרו.

דיון והכרעה :

לאחר ששמעתי את הצדדים ובחנתי את כל הראיות בתיק, התרשמתי כי ניתן לסמוך על דברי הנתבעת, ואילו בנו של התובע (אשר - כאמור - היה הרוח החיה בדיון ומאחורי התביעה) - הותיר בי רושם אמין פחות.

הנקודה העיקרית שהיתה רלוונטית לענין, היא שאלת ההסכמה של התובע להישארותה של הנתבעת בדירה לאחר יום ה - 14.8.03. בנו של התובע טען, כי עותק הסכם השכירות שצורף לכתב ההגנה ובו השורה שבה נאמר כי התובע מאשר מימוש האופציה לשנה נוספת, זוייף על ידי הנתבעת. התובע ישב בשקט לאורך כל הדיון ונתן לבנו לנהל את הענין עבורו, אך בנקודה קריטית זו, התעקש בית המשפט לשמוע את האב, התובע, בעצמו. התובע הבהיר - בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים - כי הוא חתם על משפט זה וכי המשפט הזה נרשם על דעתו. הוא לא זכר לומר מי רשם את המשפט עצמו, אך אישר הן את הסכמתו לתוכנו והן את חתימתו. זאת, גם כאשר בנו (שעמד ליד אביו כאשר נתבקש להתקרב אל הדוכן, על מנת שיראה על איזה משפט בהסכם מדובר), ניסה להקשות ולשאול: "אבא, אתה הסכמת?!!", בטון שרמז על התשובה המצופה.

יותר מכך: קיימים אישורים בכתב של התובע על תשלומים ששילמה לו הנתבעת בחודשים אוגוסט עד אוקטובר 2003. הנתבעת צירפה צילום של אישורים אלה לכתב הגנתה והם הוצגו לי במקור במהלך הדיון. אישורים אלה נחתמו על ידי התובע, וגם עובדה זו אושרה על ידו בדיון שבפני. אין מדובר בתשלום מלוא שכר הדירה, ואינני יודעת עם קבלות אלה משקפות את מלוא ההתחשבנות בין התובע לנתבעת, אך בוודאי ובוודאי שניתן ללמוד מהן, שהיתה הסכמה של התובע להמשך הישארותה של הנתבעת בדירה, וזאת לפחות עד לאמצע חודש אוקטובר - הוא המועד שבו, כך טוענת הנתבעת, עזבה את הדירה.

כאמור - מצאתי ככלל להעדיף את גירסת הנתבעת על פני גירסת התובע, כפי שהובאה על ידי בנו, וכך גם באשר לשאלה מתי עזבה הנתבעת את המושכר. קיבלתי את דברי הנתבעת כי עזבה את המושכר באמצע אוקטובר 2003. קיבלתי גרסתה, שזכתה לחיזוק בדברי בנו של התובע במהלך הדיון, כי עזבה את הדירה לפני תום תקופת האופציה שהוסכם עליה, בשל הטרדותיו של בנו של התובע כלפיה, ובשל הצקות, שכללו ניתוק החשמל והמים בדירה (ר' דברי הבן בפרוטוקול הדיון, עמוד 3, שורות 17 עד 19).